ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו. יפה דרשו רז"ל סמיכות הפרשה לפי שהורידוהו אחיו מגדולתו. והנראה מפשט הכתוב כי יהודה ראה בצרת אביו שהיה בוכה ומתאבל תמיד על בנו. וראה יהודה בעצמו שהוא הגורם מכירת אחיו. ולפי שלא יכול להתאפק לראות בצרתו נתחרט מחטאתו והודה על פשעו וירד מגדולתו הוא מעצמו. לפי שאינו דומה המתבייש מעצמו למתבייש מאחרים כמוזכר בתעניות. ולכן נפרש מאחיו ורצה להתבודד ולהצטער ולא לישב בסוד משחקים. ורצה לילך אל ארץ אחרת למקום שאין מכירין אותו ללבוש שחורים כמאמר ר' אלעאי. וזהו וירד יהודה מאת אחיו לעשות תשובה שלימה ולהודות על חטאתו. כי יהודה שמו והודאה עמו. כמאמר אמו הפעם אודה את ה'. וכמאמר אביו יהודה אתה יודוך אחיך. וכמאמר מרע"ה שמע ה' קול יהודה בהודאתו. ולפי שהודה על חטאיו וירד מעצמו מגדולתו. מדד לו השם מדה כנגד מדה. ואחרי מות יהושע היו ישראל רוצים לשים עליהם שר ומנהיג לצאת ולבא לפניהם והיו מסופקים בזה. ואולי כל אחד מהשבטים היה מתנשא לאמר אני אמלוך עד ששאלו מי יעלה בתחלה. ויאמר ה' יהודה יעלה. כלומר למה אתם מסופקים בדבר הברור. כי אחר שיהודה עשה הודאה והוא בעל הודאה וירד עצמו מגדולתו כדכתיב וירד יהודה מאת אחיו. ראויה לו העלייה מדה כנגד מדה ולכן יהודה יעלה. ואמר בעת ההיא להורות על תשובתו הנכונה. כי החוטא ראוי לו לשוב מיד מחטאתו כמאמרם ז"ל אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה. שמא ס"ד אלא אימא ודאי עשה תשובה. והטעם שאם הוא ת"ח ביום החטא ישוב מיד כי לא ידע מה ילד יום. ולכן אמר במשה ואתחנן אל ה' בעת ההיא מיד ולא אחר כך. וכן אמר בכאן להורות על מעלת יהודה ויהי בעת ההיא בעת החטא מיד עשה תשובה. וירד יהודה מאת אחיו ר"ל מעצת אחיו ומחבור אחיו. ויט עד איש עדולמי. שהיה איש נכבד בדורו יושב לבדו או עם חבור עם מעט. וראה שם אשה הוגנת לו בת אדם גדול סוחר ושמו שוע ונדיב. ויקחה ויבא אליה להקים לאחיו שם בישראל כי הוא גואל וקרוב. ואחר שהוא היה בעל העצה ראוי להשיב האבידה לבעליה. כי הוא הגואל הקרוב כענין בועז. או שרצה להוליד בנים ולשום להם שמות מורים על צערו ועל צער אחיו. כמו שעשה בנימין לבניו כמוזכר בדבריהם. ולהורות על זה תמצא ששם שם בנו הבכור ער דכתיב ויקרא את שמו ער. להורות על אבידת אחיו ואיך הוא ואחיו אכלוהו ויכלוהו ועקרוהו מן העולם וגלוהו מאביו. והוא מן ערו ערו וכן ערות על יאור. וכן קרא שמו ער להורות על צערו שירד מאחיו ונפרש מהם להיותו לבדו בלי חבור אחים וקרובים והוא כמו ער ועונה. והבן השני קראה אשתו שמו אונן להורות כי אולי אשתו הצדיקתו בדבריה למה היה מצטער ומשתומם כל כך בלי סבה. ושואלת ממנו למה שם שם בנו ער. ואולי היה גילה לה קצת הדברים לא מענין המכירה כי זה לא היה יכול לגלות לה. אבל גילה לה ענין יוסף איך נאבד מאביו ושאביו מתאבל ומתאונן עליו זה ימים רבים. ושהוא ירד מאחיו כדי שלא לראות בצרת אביו ולכן קרא שמו ער כמו שכתבתי. וכשראתה היא שגלה לה סודו. ותקרא שם בנה אונן להורות על צערו וצרת אביו. לרמוז שיהודה בעלה היה מתאונן ומצטער עליו תמיד כמי שמתו מוטל לפניו שנקרא אונן. וכן הבן השלישי קראה שמו שלה על שם החטאת והעון שנקרא שלו. כדמתרגמינן בשגגה שלו. ואולי אלו השמות היו מוסכמים מיהודה שהיה יודע סוד הדבר והיה מתחרט על עונו ועל שגגתו. ולכן קרא שמו שלה:
אחר כך סיפר מיתת ער ואונן ומיתת אשת יהודה. להורות כי לפי שנתחרט יהודה מעונו. הש"י קבל תפלתו וישלח בניו ביד פשעם להיות כפרה על חטאתו. כמאמרם בברכות בחסד ואמת יכופר עון וכתיב ומשלם עון אבות אל חיק בניהם. וכן מיתת האשה מכפרת על עון בעלה. כאומרם ז"ל אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך זו אשה. ולזה רמזו רז"ל באמרם כל המתחיל במצוה ואינו גומרה מורידין אותו מגדולתו דכתיב וירד יהודה וכו'. ושכיבו נמי ער ואונן. רמזו בזה כי מיתת בניו ואשתו היתה על שהתחיל במצות יוסף להצילו ולא גמרה. ולמדנו בכאן כי קודם מ"ת היו זהירין במצות ייבום לפי שהיא מצוה גדולה. כמו שאפרש במקומו בעז"ה. וכן גם היו נזהרים מהקטלנית כאומרו כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. ולמדנו בכאן דתרי זימני הויא חזקה כדין התלמוד וכמו שפסק הרא"ש ז"ל בכתובות שלא תנשא עוד וכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא כמוזכר במקומו. אח"כ סיפר ענין תמר שהיתה מתאוה לבנים וכוונתה לשם שמים. ולפי שראתה שיהודה היה דוחה אותה בקש באומרו עד יגדל שלה בני הפקירה עצמה לזה. אעפ"י שהיה נראה דבר זר ורע מאד להזקק ליהודה. ולפי שהיא היתה צדקת גמורה והיה לה זה בושה גדולה. אמר שמחמת הבושה נתקו מורשי לבבה ונתעלפה. וזהו ותתכס בצעיף ותתעלף. והוא כמו ויתעלף דיונה. ויאמר שחשבה לזונה אע"פ שכסתה פניה. כמו כי עם קשה עורף הוא:
ואמר ויט אליה אל הדרך. לרמוז שלפי מעלת יהודה נטה מדרך הצניעות והמוסר וכ"ש בהיותו נזוף על אחיו לעשות דבר כזה. ואומר בפיו הבה נא אבוא אליך אף על פי שלא ידע כי כלתו היא. והיא חשבה מחשבת אמת שיבא הדבר לידי גילוי. ורצתה ליקח עדים נאמנים ושאלה ממנו חותמו ופתילו ומטהו אשר בידו. ואחר שהושתל ממנה מלכות בית דוד ומלך המשיח. יש לנו לידע שהיא היתה צדקת וחכמה וידעה סוד הייבום והגאולה כמו שהוא בסתרי התורה. כי אחר שהש"י חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וזהו טעם הייבום להקים לאחיו שם בישראל. וכשאין ייבום פעמים יהיה נגאל המת מצד קרובו כמוזכר בבועז. ולפעמים האב יגאל הבן כמו שמצינו ביהודה שגאל ממכר בניו ומלא חסרונם בפרץ וזרח וזו גבורה גדולה ביהודה. ולכן קראו אביו גור אריה. ולכן אמר בכאן מה פרצת עליך פרץ. כי זאת פרצה וגבורה גדולה. כי שאר בני אדם נגאלים מצד האחים. ובני יהודה נגאלו מצד האב. וזהו מצד זוהר הש"י ואורו שזרח על יהודה וקרא שמו זרח כי אלו היו שני בניו הראשונים. ער שהיה רע בעיני ה' הוא פרץ ע"ש הפרצה. וזהו מה פרצת עליך פרץ. כלומר פרצה ותמורה זאת עליך ישוב. ואונן שהיה מורה על אבלות ועצבות ואפלה קראו זרח כי אור ה' עליו זרח. וכל זה הסוד ידעה תמר ומסרה עצמה למות להשיג דבר זה. ולכן אמרו בסתרי התורה כי ענין תמר הוא מסודות התורה ואין לנו עסק בנסתרות. ולכן נראה ששאלה ממנו החותמת והפתילים והמטה ודי היה לדבר כזה בא' מהם. אבל נראה שנצנצה בה רוה"ק וידעה שמכאו יקום שבט מישראל במלכות בית דוד. ולכן שאלה ממנו אות אמת. וזהו חותמך כי חותמו שלהקב"ה אמת. והוא היה חותמו של מלך כמוזכר במזמור המלך שהוא מזמור טוב מאד על מלך המשיח. כמעט כלול מכל המזמורים. ולכן יש בהתחלתו רמז לרוב השירים יש מהם שמתחילים לבני קרח או למנצח או משכיל או שיר. ולכן התחיל בכאן בכולן למנצח על שושנים. וזהו שיר ידידות שהוא מיוסד על דוד ושלמה ומלך המשיח שהוא ידיד ה'. וכן נאמר בשלמה ויקרא את שמו ידידיה. ואמרו שזה המזמור אמרו אחרי העיון והמחשבה. וזהו רחש לבי דבר טוב. וכן בסידור הדיבור אומר אני מעשי למלך בשביל המלך. ולפי שלפעמים האדם לא יסדר דבריו בטוב בשפתיו כמו שיסדרם בעטו. לכן אמר לשוני עט סופר מהיר. יפיפית מבני אדם כלומר יש לך היופי שבא מבני אדם והחן שבא מצד הש"י. כדכתיב ויתו חנו. וכן ונח מצא חן בעיני ה'. על כך ברכך אלהים לעולם על האמת שהיה עולה על הכל. כמו שפירשתי בלידת יהודה דכתיב על כן קראה שמו יהודה. וכתיב על דבר אמת וענוה צדק. וזהו חותמך חותם ואות אמת. חגור חרבך על ירך גבור. ואע"פ שאין זה דבר נאות למלך הוא הודך והדרך. ופתילך רמז לפתילי הזהב הראוים למלך. כדכתיב וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים. ונאמר במזמור המלך לרקמות תובל למלך. כי לבוש המלך משי ורקמה. ומטך אשר בידך זהו מטה האלהים ושבט המושל בו. הוא המוזכר במזמור של מלך שבט מישור שבט מלכותך. וכתיב לא יסור שבט מיהודה. ואלו הם כלי זיינו של מלך ואלו הן חותמיו. ולכן שאלה ממנו תכסיסי מלוכה. ולפי שראויות לה לא מנעם ממנה ונתנם לה במתנה. וזהו ויתן לה. ואם החותם רומז על חותם התורה הראויה למלך. דכתיב וכתב לו את משנה התורה. והפתילים על המצות דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. וכן ויתנו עליו פתיל תכלת. והמטה על סומכי התורה ועמודיה הנקרא משען ומשענה. ראתה עינה עניני התורה ואין להאריך. ולהורות על זה אמר ותהר לו גבורים כיוצא בו. מלכים כיוצא בו תאומים הצריכים לו למלא חסרון ער ואונן. וכן רצה הש"י שכמו שיהודה רמה לאביו בגדי עזים. כן יפול ביד אשה כאומרו אנכי אשלח גדי עזים. ושישלח גדי העזים והיה לבוז ולחרפה לכפר על חטאתו. וכמו שאמר הוא תקח לה פן נהיה לבוז. וכשראתה עצמה בדוחק שלחה לו לאמר הכר נא כנגד הכר נא הכתונת בנך וגו'. והוא השיב צדקה ממני. לומר שאלו החותמות הם שלו ולא של אדם אחר משבט יששכר. וכל זה לפי שהוא היה בעל הודאה כשמו כן הוא. ולפי שזה היה דבר גדול להורות דבר כזה בפומבי רבתה ששכב עם כלתו. וארז"ל שבזכות זה הציל הקב"ה חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש שהיו מבני יהודה. כמו שהוא הציל לתמר ושני בניו מן האש כאומרו צדקה ממני:
ואמר והנה תאומים להשלים חסרון ער ואונן. כמו שכתבתי למעלה פרץ כנגד ער. זרח כנגד אונן. ולפי שאונן רצה להאיר ולזרוח קודם ער ולכן נתן ידו ונתחזק ער לצאת לפי שהוא היה בכור. וזהו מה פרצת עליך פרץ. ואח"כ יצא אחיו ויקרא שמו זרח ע"ש שזרח קודם זמנו. וכן לפי שהאיר אפלת אונן שהיה כמו אונן. ולפי שיהודה שם שמות בניו ע"ש יוסף כמו שכתבתי לגאול גאולתו. ולפי שהשמות הראשונים היו על רעת אחיו וצרתו ומתו. ובאו אחרים לגאול גאולתם וגאולת יוסף. קרא שמם פרץ וזרח. להורות שעתיד הש"י לגאול את יוסף ביד חזקה ולהזריח אורו. ולכן סמך מיד ויוסף הורד מצרימה בתכסיסי מלוכה ובסימני גאולה של פרץ וזרח. וזהו ויוסף הורד מצרימה. כי עד כאן לא היה ראוי לירד מצרימה. ואמר ויוסף הורד מצרימה על צרותיו. כי היה ילד שעשועים בחיק אביו אשר אהבו בן חורין ממשפחת רם והורד מצרימה כאיש רגלי אחר הבהמות. ורעה עוד מזאת ויקנהו פוטיפר שר הטבחים שותפו של עמלק איש מצרי ממשפחת העבדים. וקנהו מיד עבד אחר. וזהו מיד הישמעאלים. ורמז גם כן שהורידוהו מארץ טהורה וקדושה לארץ טמאה. ואמר ויהי ה' את יוסף. לרמוז שנתן לו הקב"ה שלשה הויות טובות כנגד ג' רעות שקבל. כנגד ויוסף הורד מצרימה. אמר ויהי ה' את יוסף. וכנגד ויקנהו פוטיפר. אמר ויהי איש מצליח. וכנגד מיד הישמעאלים. אמר ויהי בבית אדוניו המצרי. והרמז בזה כי ההויה הראשונה היתה מצד יוסף. והשני מצד היותו איש שכלי יוסף היה מצליח. והויה אחרת יותר עצומה היותו מצליח בהיותו בבית אדוניו המצרי שהיה איש טמא שפתים ולא היה ראוי לברכה. ועכ"ז היה מצליח. וי"א שהיו ליוסף ג' הויות הוית הצלחה הוית השגחה הוית חן. הוית השגחה כאומרו ויהי ה' את יוסף משגיח עליו תמיד. הוית הצלחה. ויהי איש מצליח. כי ההצלחה אחר השגחה נמשכת. מצליח לעצמו ולזולתו. לעצמו כי כן כתיב ואשר הוא עושה ה' מצליח בידו. ולזולתו כאשר אמר ויברך ה' את בית המצרי וגו'. הוית חן כאמרו ויהי בבית אדוניו המצרי נושא חן לפניו. ולכן לא שלחו לעבוד חוץ לביתו ע"כ. ועכשיו בא לפרש אלו הג' דברים ויהי אדני את יוסף. אמר וירא אדוניו כי ה' אתו. לרמוז שלא היה מושגח מצד עצמו לבד אלא השגחה ניכרת לעיני הכל. וזהו וירא אדוניו כי ה' אתו. וכנגד ויהי איש מצליח. אמר שלא היה מצליח לעצמו אלא לאדוניו. וזהו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו של אדוניו. וזהו כעין מה שאמרו כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני וכו'. כנגד ויהי בבית אדניו המצרי. אמר וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו וכו'. ואמר ויהי מאז הפקיד אותו. לרמוז שהיתה השגחה ניכרת שמאותו עת שהפקיד אותו בביתו היתה ברכת ה' בבית ובשדה. בענין שלא יאמרו שמצד אחר וממקום אחר היתה ההצלחה. ואמר ויעזוב כל אשר לו. להורות על מעלת יוסף שאע"פ שהיה במעלה וכבוד ועזב המצרי כל אשר לו בידו. לא נתגאה ולא חטא בשפתיו להתגאל בפת בג אדוניו וביין משתיו אלא אכילתו היתה פת יבש או פת במלח. וזהו ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל. ולא מאכל ועונג אחר. ועכ"ז ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. כי מן הראוי היה שישתנה צורתו בלא מאכל ומשתה כמו שתמצא בדניאל ויתנו לנו מן הזרעונים. ואומר נס נא את עבדיך וגו'. ועכ"ז היו יותר שמנים ובריאים משאר הנערים. וזה הדבר לימד דניאל מיוסף הצדיק ובטח בה' שיעשה לו נס כמו שעשה ליוסף. וכן למדה אסתר המלכה ממנו ואמרה וצומו עלי וגו'. גם אני ונערותי אצום כן ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת. והנכון אצלי במקומו כי אסתר המלכה ראויה לישב בתענוגים ובתמרוקי הנשים ולא בתעניות וסיגופים. ולכן אמרה אבא אל המלך בסוף אלו השלשה תעניות אשר לא כדת המלכה. בכח שם ובכן. שהוא עולה ע"ב למספר שם המפורש. וכן יוסף אע"פ שלא אכל אלא לחם. ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. וז"ש במדרש ולקדקד נזיר אחיו ראוי זה ליטול הברכות שכל הגוים כורעים ומשתחוים לו. ונהג נזירות בעצמו שלא רצה לשתות יין עד ששתה עם אחיו שנאמר וישתו וישכרו עמו ע"כ:
